לאחר פתיחת בית החולים "אסותא אשדוד", נוספו מספר מחלקות חדשות שלא היו כלולות בפרוגרמה המקורית של בית החולים. אחת ממחלקות אלו הינה מחלקת "רדיותרפיה".

רדיותרפיה = ריפוי בקרינה. מחלקת הרדיותרפיה הינה מחלקה המטפלת בהקרנות על גידולים סרטניים. בניגוד למכשירי MRI העובדים על תעודה מגנטית, או מכשירי PETCT העובדים על קרינת גמא, מכשירי המאיצים ברדיותרפיה עובדים עם קרינת X-ray. הטיפול נקרא "הקרנה חיצונית". הוא מבוצע על ידי הקרנה מדוייקת לאזור הנגוע. הקרינה הגבוהה פוגעת ב- DNA של התאים. פגיעה זו מעכבת את התפשטותם או הורגת אותם כליל. חיסול התאים נעשה תוך מספר ימים או שבועות ואז התאים הנגועים מתפרקים ונדחקים מהאזור על ידי הגוף.

ישנה מחלקה כזו ב"אסותא רמת החייל" והמחלקה הנוספת קיימת בבאר שבע. העובדה שנבנית מחלקה כזו ב"אסותא אשדוד", תקל מאוד על החולים מבחינת נסיעות ונגישות למקור הטיפול. מדובר בכל העיר אשדוד וסביבתה, לרבות רחובות, גדרה, קריית מלאכי, ישובי עשרת, אשקלון וכד'.

הפונקציה העיקרית בה הינם שני מכשירי "מאיצים" הנמצאים בתוך חדרים מוגני קרינה. את ההנחיות לדרישות העמידה בפני קרינה, קיבלנו מה"מכון גרעיני סורק", שביצע סימולציית קרינה של המכשירים. התוצאה היתה: דרישה לבניית קירות בטון בעובי 120 ס"מ בהיקף החדרים וגם תקרה בעובי כולל של 120 ס"מ. בתוספת בניית קירות ותקרת פלדה בעובי 40 ס"מ בתחום מוגדר של הקרן הנפלטת מהמכשירים, אשר רוחבה נקבע ל- 250 ס"מ.

מיקום המחלקה תוכנן לקומת המרתף (-2) התחתונה, שם היה המקום "הפנוי" היחידי למחלקה של 950 מ"ר. מקום שהיה מיועד לשטחים של חדרי מכונות מיזוג אוויר עבור התרחבות עתידית של בית החולים. בניית המחלקה החדשה אינה אירוע "רגיל", מלבד בניית שני חדרים מכשירי המאיצים שאנו מכנים אותם: "הבונקרים".

העומס האדיר והיוצא דופן של הקירות עצמם ושל מיגון הפלדה, מחייב כמובן ביצוע כלונסאות עבורן. יצויין שהקונסטרוקטור התבקש ל"אפס שקיעה" של הרצפה – מהסיבה הפשוטה שמכשירים אלו עובדים יחד עם קרינת לייזר בדיוק גבוה ביותר ושקיעה קטנה ביותר של הרצפה יכולה לגרום לסטייה של הקרן בזמן הטיפול.

גובה המרתף הקיים הינו 465 ס"מ (מרצפת בטון לתקרת בטון). גובה זה הגביל אותנו מאוד בבחירת המכונות הקיימות לקדיחת כלונסאות. בנוסף, לא רצינו להשתמש בשיטה קונבנציונלית של ביצוע כלונסאות בשיטת הבנטונייט. בית החולים פעיל במלואו והסכנה שתהיה התפוצצות של צינור בנטונייט או זליגה של כמויות גדולות לשטחים הפעילים יכלה ליצור נזקים ענקיים. כמו כן גם קשירת כלובי פלדה בחלקים כתוצאה מדרישה לקידוח עמוק נראה תהליך מסובך ומסורבל.

ואז הגענו להחלטה, יחד עם הקונסטרוקטור (ישראל דוד) ויועץ הקרקע (עדי לרר), לבצע כלונסאות "ג'ט גראוט", בעומק של 20 מטר לכלונס ובקטרים של 80 ס"מ ו- 100 ס"מ. החברה שנבחרה לבצע הינה "גאודניה".

שיטה זו כשמה כן היא: "הזרקת גראוט". בשיטה זו מחדירים מקדחה, שלב אחרי שלב (שלבים של 2.5 מטר) המוברגים האחד לשני (שיטה דומה לשיטה של אוניות לקידוחי נפט). ברגע שהמקדחה מגיעה לתחתית המיועדת, מתחילים להזריק "גראוט" דרך המקדחה עצמה. תרכובת הגראוט, הלחץ המופעל בהזרקה והקצב בו מרימים אט אט את המקדחה/המזרק מעלה – מחושבים עפ"י סוג הקרקע. בתום תהליך ההזרקה, נקבעים ימי ייבוש והתחזקות הבטון ואז יש לבצע בדיקה. הבדיקה עצמה מתבצעת ע"י מכונת קידוח אחרת. פעם קודחים בלב הכלונס ופעם בקצהו. הממצאים שנלקחים מלב הכלונס ייראו על תכונות ה"בטון" שקיבלנו ואלו שמתקבלים בקצה הכלונס מציינים את קוטר הכלונס.

המכונה שגובהה צמוד לגובה התקרה הקיימת

בבדיקה הראשונה של כלונס ה"ג'ט גראוט" לדוגמא – התקבלו תוצאות לא טובות. הסיבה לכך היתה הימצאותם של מים כלואים בשכבה הקרובה לפני הקרקע וכן שכבת חצץ גס שהיתה תשתית מתחת לרצפת המרתף. הלחץ הגדול של ההזרקה גרם לחצץ ולמים להתערבב עם ה"דייס" (הגראוט) ולא התקבל החוזק הרצוי של הבטון (המעורב עם הקרקע הקיימת). פתרון תיאורטי לבעיה זו יכול להיות הזרקה בלחצים שונים ובהרכבי "גרוט" שונים במפלסים השונים של הכלונס, אך בפועל – פתרון כזה מצריך בדיקה מוקדמת של כל קידוח וביצוע לא רציף של הקידוחים וההזרקות. לכן שיטה זו נפסלה.

השיטה האלטרנטיבית שנבחרה הינה שיטת "מיקרו פיילס". שיטה שמאוד מקובלת באירופה אך מעולם לא נוסתה בארץ. שיטה זו מבוצעת על ידי אותה מכונת קידוח (יתרון יחסי במקרה שלנו). בשיטה זו קודחים  חור בקוטר 20 ס"מ, ממלאים אותו בבנטוניט ומחדירים צינור "2 לעומק 20 המטר הנדרשים. דרך הצינור הנ"ל מזריקים בטון (ש"מחליף" את הבנטונייט). הבטון ממלא את נפח צינור הפלדה וגם יוצא מהתחתית לדופן החיצונית. הצינור עצמו משמש כ"זיון של הכלונס" ואילו הדייס בתוכו וזה שמבחוץ – מגנים על הצינור מפני חלודה. קוטר הכלונסאות הנ"ל הינו 20 ס"מ בלבד. כמובן שהיה צורך בהגדלת מספר הכלונסאות מ- 36 כלונסאות "ג'ט גראוט" בקטרים של 80-100 ס"מ, ל- 96 כלונסאות "מיני פיילס" בקוטר 20 ס"מ. אנו נמצאים בעיצומו של תהליך זה בימים אלו ממש.
קצב הביצוע הינו שלושה כלונסאות ביום.

הצינורות המוברגים בחלקים